אל תמהרו לתקן את הדבר המוזר

ריק רובין הוא אחד המפיקים המשפיעים במוזיקה האמריקאית.

הוא עבד עם אמנים שאין ביניהם כמעט שום קשר - מ־Run-DMC ו-Slayer ועד Red Hot Chili Peppers וג׳וני קאש.

אולי בגלל זה מעניין לשמוע אותו מדבר על מה הופך יצירה למעניינת.

בתחילת שנות התשעים ג׳וני קאש כבר היה אגדה.

אבל אגדה מהסוג שמדברים עליה בלשון עבר.

הקריירה שלו הייתה בדעיכה, חברות התקליטים כבר לא ממש ידעו מה לעשות איתו, וגם קאש עצמו לא בדיוק ידע מה ריק רובין - מפיק שבאותם ימים היה מזוהה בעיקר עם ראפ ורוק כבד - מחפש אצלו.

גם לרובין לא הייתה איזו תוכנית מבריקה.

אז הם התחילו פשוט להיפגש.

רובין ביקש מקאש להביא גיטרה ולנגן לו שירים שהוא אוהב. שירים ישנים, שירים שלו, שירים של אחרים. בלי להקה, בלי הפקה גדולה, בלי ניסיון להמציא את ג׳וני קאש מחדש.

זה היה כמעט תרגיל היכרות.

דרך לחמם את החדר.

לשמוע אותו.

ואז רובין שם לב למשהו.

דווקא שם - בדבר שאמור היה להיות הדרך להגיע לדבר האמיתי - נמצא הדבר האמיתי.

קאש לבד עם הגיטרה והקול הזה.

הם ניסו אחר כך להקליט חלק מהחומר בצורה יותר ״נכונה״, עם נגנים והפקה. זה עבד. אבל משהו שהיה בהקלטות הפשוטות נעלם.

אז הם חזרו אחורה.

הדבר הלא מלוטש, הכמעט-סקיצה, הפך לצורה של האלבום.

American Recordings החזיר את ג׳וני קאש למרכז הבמה ופתח את הפרק הגדול האחרון בקריירה שלו.

אני אוהב את הסיפור הזה כי רובין לא מצא לקאש גימיק חדש.

הוא מצא משהו שהיה שם כל הזמן.

ואולי זה חלק גדול מהעבודה היצירתית:

לדעת להבחין בין משהו שעדיין לא מספיק טוב - לבין משהו שנראה לנו לא מספיק טוב רק מפני שהוא לא דומה למה שאנחנו רגילים לראות.

זה קורה גם בעסקים.

אם האתר לא נראה כמו האתרים של שאר העסקים בתחום - אולי צריך לתקן אותו.

אבל אולי לא.

אם הסרטון לא נראה כמו הסרטונים שכולם מעלים עכשיו - אולי לא הבנתם את הפורמט.

אבל יכול להיות שהפורמט פשוט לא מתאים לכם.

וזה נהיה מסובך יותר כשאנחנו רואים משהו שעובד למישהו אחר.

אתר מסוים מצליח.

סגנון מסוים של רילס מצליח.

מישהו מדבר בצורה מסוימת ומקבל מאות אלפי צפיות.

הפיתוי ברור:

נעשה גם.

וזה אפילו יכול לעבוד.

לפעמים חיקוי של משהו מצליח באמת מביא תוצאה מהירה יותר. יש כבר נוסחה, הקהל מכיר אותה, האלגוריתם מכיר אותה, ואתה לא צריך להמציא שום דבר.

אבל יש שם תקרה.

כי את הנוסחה אפשר להעתיק.

את נקודת המבט שלך - לא.

את הדרך שבה אתה שם לב לדברים, את ההומור שלך, את הטעם שלך, את המקומות שבהם אתה קצת עקום, את הדברים שאתה מתעקש עליהם בלי לדעת בדיוק למה - הרבה יותר קשה להעתיק.

ודווקא החלקים האלה הם בדרך כלל הראשונים שאנחנו מתקנים החוצה.

כי הם לא מספיק מקצועיים.

לא מספיק חלקים.

לא נשמעים כמו שיווק.

לא נראים כמו מה שכבר הוכיח את עצמו.

רובין מספר משהו דומה גם על הפודקאסט שלו.

אמרו לו שכדי להכניס מפרסמים הוא יצטרך לעצור באמצע ולקרוא טקסטים פרסומיים, כמו שעושים בפודקאסטים.

הוא שנא את הרעיון.

אז במקום ללמוד לעשות טוב יותר משהו שהוא לא רצה לעשות, הוא התחיל ליצור את הפרסומות בעצמו כקטעי אודיו קטנים ומשונים - עם קולות, מוזיקה, פעמונים, לפעמים משהו שנשמע כאילו נמצא במקרה בשידור רדיו ישן.

הבעיה לא נעלמה.

עדיין היה צריך לפרסם.

אבל במקום להתאים את עצמו לפתרון הקיים, הוא מצא צורה שמתאימה לו.

וזה אולי הדבר שאני לוקח ממנו:

לא כל מה שחורג מהתבנית הוא בעיה שצריך לתקן.

לפעמים זה רעש.

לפעמים זו טעות.

ולפעמים, אם נשארים ליד זה עוד רגע, מגלים שזה הדבר עצמו.

כי לאורך זמן, מה שמעניין באנשים - וביצירה, ובעסקים - הוא בדרך כלל לא החלק שבו הצלחנו להיראות כמו כולם.

אלא החלק האנושי.

הלא לגמרי מלוטש.

נקודת המבט שרק לנו יש.

והיא נמצאת לפעמים במקום האחרון שבו חשבנו לחפש.

איך זה נראה בעבודה